053-4294472
זהו מספר מקשר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כתבו עלינו

כתבו על מסעדת דוריס קצבים, ראש פינה

 
 
 
דוריס קצבים
 
 
 
 
 
 
 
בשר תותחים
 
ניר קיפניס | בלייזר, 06/09/2015
 

קיפניס חיפש את הסטייק הכי טוב בארץ – ומצא אותו בתחנת דלק בראש פינה...
...דוריס קצבים התגלגלה כדרך כל שמועה: מהמקומיים אל יודעי הח"ן שירחיקו מאות קילומטרים מהבית כדי לטעום משהו שונה, דרך פורומים באינטרנט ועד לשלב החשש "שלא תתפוס תחת בגלל כל מיני תושבי מרכז שעולים אליה לרגל". אבל לפחות על סמך הביקור הנוכחי, ולמרות המראה המשודרג והמאזטים המעודכנים, "דוריס קצבים" עומדת להישאר בטופ של הטופ עוד זמן רב.
לפני שהספקתי להירגע מהוויטרינה שכולה פואמה ארוטית לבשר ומוצריו, הגיע אל השולחן בחור צעיר שהודיע כי "את כל הבשר שלנו אנחנו קוצבים, מיישנים ומכינים במקום". קוצבים, מיישנים, מלמלתי לעצמי תוך תחושה הולכת וגוברת, שלא ייגמר לעולם.
בגלל שחברתי לסעודה הייתה מהסוג שמעדיף את מזונה של הפרה על פני הפרה עצמה, ומכיוון שאני אוהב מאוד נתחי בשר ששומן שזור בהם, הלכתי על פריים ריב שמשקלו 750 גרם, עשוי מדיום וחתוך מהעצם. ברשותכם אפסח על המאזטים המהנים ואומר רק שהיה אפשר לחשוד באדם שמזמין 750 גרם של בשר ואוכל אותה לבדו שבסוף הארוחה יהיה מפוצץ, או לפחות מלא. אבל לא כך היא: לפני ששקעתי בתרדמת, זכור לי בבירור שאחזתי בצלע הבקר שהופרדה מהנתחים שסביבה וכרסמתי אותה בשיני, כדי להפריד ממנה ולו עוד גרם מהאדום האדום הזה.

הצפון על קצה המזלג
 
תיגל נשיא | עכבר העיר, 06/09/2015
 

כל תל אביבי טיפוסי, או לפחות טיפוסי על פי הגדרתם של הטוקבקיסטים חמומי המוח ששטפו את הרשת בשבועות האחרונים, חש אי אלה ייסורי מצפון לאחרונה...
...והנה מקום שלא פעל כרגיל אלא אפילו הצליח להרים סניף תל אביבי בימי מלחמה – דוריס קצבים. "מובן שלא תיכננו שזה ייצא במלחמה וגם פה, בתל אביב, זה הורגש במצב הרוח", אומר אדם ויה, אחד מבעלי המקום. " אבל החלטנו החלטה עקרונית שבגלל נסראללה אנחנו לא נסגור", והם אכן לא סגרו.
גם הסניף הפופולרי בואכה ראש פינה המשיך כרגיל בימים קשים. "המשכנו לעבוד, ובאו אלינו הרבה מילואימניקים, חיילים ומקומיים שרצו לצאת קצת ולהתאוורר". ם בסניף החדש, שבצמוד לו נמצא אטליז, תוכלו ליהנות מהבשר המשובח הגדל בחווה שלהם ברמת הגולן. ואל דאגה – גם לבשר שלום.

על תאוות בשרים שבאה לסיפוקה
 
שגיא כהן | סופשבוע, מעריב, 06/09/2015
 

בניגוד לקלישאה, מסתבר שכשהתותחים רועמים המחבתות דווקא לא שותקות. מסעדת דוריס קצבים בראש פינה, למשל, ממשיכה לפתוח את שעריה מידי יום על אף הקטיושות. מישהו הרי צריך להאכיל את המילואימניקים, את העיתונאים ואת עזי הלבב ששום פאג'ר 5 בעולם לא יפריד בינם לבין פריים ריב.
אלא שבאותה אירוניה, שרק המציאות הישראלית מסוגלת להמציא, יצא שדווקא השבוע, כשסניף האם של המסעדה נמצא תחת אש, התרחשה גם פתיחת הסניף התל אביבי (שכמובן תוכננה מראש) של מקדש הבשרים הזה.
הסיטואציה, כמובן, הקלה על הפתיחה: במקום להכשיר צוות, דוריס קצבים פשוט הביאה את כל הצוות מהצפון, כך שהמסעדה התל אביבית התחילה לפעול מיד כמו גריל משומן. בראש פינה, כדי להרגיע את המצפינים שפתאום נתקפו בחרדת צ'וריסו, נשאר צוות שמספיק, בצוק העתים, למעט הסועדים המזדמנים.
כבר ברגע הכניסה לסניף התל אביבי מתקבל הרושם שלא רק הטבחים והמלצריות הגיעו מראש פינה, אלא שאנשי המסעדה הביאו איתם גם את מלכות היופי של הצפון. בכניסה נמצא מקרר ענק גדוש בנתחי בשר מובחרים. מה אני אגיד לכם? לא בהרבה מקומות יצא לי לראות בשר כל כך סקסי. זה בשר שרואים עליו שהוא גודל באהבה, טופל באהבה, וייאכל באהבה. בשרים שמנמנמים להם במקרר באותה הבעה מדושנת שיכולה להיות רק לצלע עגל מאושרת. המבחר מסחרר: פריים ריבס של 750 גרם שצבעם הכהה מעיד על יישון סבלני, צלעות עגל ענקיות, נתחים בחיתוך ניו יורקי ובעובי ניו יורקי, פורטר האוס שאפילו בקנזס היו מנידים לעברו ראש בחיבה, ועוד ועוד ועוד.
מה שמייחד את המסעדה, כמו שיודע כל מי שביקר בסניף האם, הוא שדוריס קצבים היא, במובן מסוים, מסעדת בוטיק לקרניבורים. בדוריס קצבים עובדים רק עם עדר אחי מרמת הגולן, שהמובחרות בבהמותיו (הבלתי דקות בעליל) מגיעות למשחטה ולמפעל העיבוד של דוריס קצבים ומטופלות שם בקפדנות אוהבת.
התוצאה היא בשר שטעמו שונה מטעם הבשרים המיובאים מדרום אמריקה, שמהווים היום את חוט השדרה של מסעדות הסטייקים התל אביביות.
והנה, בו בזמן שאין לי טענות (נהפוך הוא) לסטייקים היוצאים מן הכלל של מקדשי הבשר דוגמת אודאון, מיט אנד ויין קומפני או פויקה, בכל זאת (ולא רק משום שהזמנים קוראים לפטריוטיות) אהבתי יותר את הבשר של דוריס קצבים, זה עניין של טעם, ומן הסתם גם של מצב רוח; אבל כשישבתי בדוריס קצבים והתנהלתי לי במתינות מהורהרת לאורך ולרוחב הפריים ריב הענק, הרגשתי פתאום את עושר הטעמים ובנות הטעמים שיכול, כנראה, להיות רק לבשר מקומי.
החל הקשה בארוחה (ויש לא מעט מכשולים, כמו, למשל, גודלם הבלתי נתפש כמעט של חלק מהנתחים) היא הבחירה. זה לא רק שאתה רואה את הנתחים והם קורצים אלייך, אלא שהמבחר כאן באמת כולל את כל שקרניבור אמיתי מפנטז עליו: על מה נלך? על צלעות טלה קטנטנות? על אוכף טלה זוהר כתכשיט? על נקניקיות צ'וריסו שכמעט מתפקעות מכל טוב או על נקניקיות מרגז שקורצות בערסיות אדמדמה? או אולי על ההמבורגר הענק ששמו הולך לפניו? ואם כבר: למה לא חלקי פנים? יש נתח קצבים, יש מכל טוב הארץ.
אחרי התלבטות קשה, קורעת לב כמעט, נפלו החלטות דרמטיות, הזמנו לארבעה: למנה ראשונה חצי מנה מעורבת של נקניקיות, ולמנות עיקריות ראמפ סטייק (הראמפ סטייק מגיע מבלאק אנגוס טהור גזע, והוא הומלץ במיוחד) ופריים ריב. העניים הוא שלא לקחנו בחשבון שחוץ מהסטייק, אנחנו הולכים לקבל כמויות אדירות של אוכל. מחיר הבשר כולל מזטים, שגם הם מקומיים במובן הטוב של המילה, בלי חוכמות: מה שיש עכשיו בעונה, טרי ופשוט, עם לחם שיצא מהתנור. אם לא היינו יודעים מה מחכה בהמשך, בוודאי היינו מבצעים את זממנו ביתר מסירות בפאטה כבד עוף בעסיס רימונים (יוצא מן הכלל) או בכרובית המטוגנת בבצק בירה (פריכה כדבעי) ובוודאי בחציל עם הטחינה הגולמית וסלט העגבניות הצוהל.אבל ידענו, אז ניסינו להתאפק.
ואז, עוד לפני הבשר, הגיע עוד אוכל. מתברר שהמנות כוללות גם סלט ירוק, עגבניות מטוגנות, חלת בצל קטנה וכמה פלחי תפוחי אדמה פריכים. יופי. ואחרי זה נראה אתכם מתמודדים עם שלושת רבעי קילו בשר. לא קל. אבל כל כך טעים.
הנקניקיות היו נפלאות, הצ'וריסו חמצמצות כיאות והמרגז העלו זיכרונות מאלה שהיה מתקין פעם מוסה דיין מנתניה, מגדולי הקצבים שהיו כאן. הראמפ סטייק היה בשר אדיר טעם במרקם הבשרי, החושני כל כך של ראמפ סטייק (זן המלצת הבית ואני מצטרף בחום), והפריים ריב היה כל כך עסיסי, כל כך גדוש טעם, כל כך מוצלח, עד שכמעט גמרנו אותו. כמעט. ועכשיו אני יושב בבית, ומתגעגע לחתיכה שהשארתי בצלחת. אין דבר, פריימי, אני עוד אחזור.